בביקורי הראשון במלון, הייתי אז עם תפיסת עולם אחרת, נפעמתי מהיופי והפאר. לא יכולתי שלא לשים לב לשוני המהותי בין כל מה שראיתי עד מלון המלך דוד ואחרי מלון המלך דוד.
המלך דוד הוא מלון ירושלמי ותיק, שראשיתו כמלון פאר בימי המנדט הבריטי, ועד היום לא הועם זוהרו. המלון נחשב מהבולטים והיוקרתיים שבמלונות ישראל, וזכה לפרסום ברחבי העולם. הוא ממוקם ברחוב המלך דוד בלב ירושלים, וצופה אל העיר העתיקה והר ציון. המלון מלווה את ההיסטוריה הישראלית והירושלמית מימי המאבק על הקמת המדינה, דרך מלחמת העצמאות, חלוקת ירושלים, איחודה מחדש, ועד ימינו אלה. בין היתר נודע המלון בשל פיצוצו על ידי האצ"ל ב-1946, ובשל שימושו התדיר לאירוח ראשי מדינות ואישים רמי מעלה בעת ביקורם בירושלים.
בתחילה הכיל המלון 200 חדרים ו-60 חדרי אמבטיה, אך ב-1967 נוספו לו עוד שלוש קומות והוא מכיל כיום 237 חדרים, מהם סוויטות מיוחדות. בקומות הקרקע והמרתף של המלון ממוקמים אולמות מפוארים רבים. חדרי האורחים במלון סדורים לאורכו של מסדרון מרכזי אחד החוצה כל אחת מקומות האירוח.
המלון נבנה לפי תוכניותיו של האדריכל השוויצרי אמיל ווט (Emil Vogt) בשיתוף עם האדריכלים בנימין צ'ייקין ג. ה. הופשמיט (G.H. Hufschmid). המלון בנוי כמלבן שאגפו הדרומי ואגפו הצפוני בולטים מעט מקו החזית הקדמית והחזית האחורית ויוצרים מבנה בצורת האות I. בתקופה המדוברת היה המבנה חריג בנוף הירושלמי בשל גובהו. העיצוב הכללי נקי מקישוטים ודקורציות, למעט החלונות והמרפסות של המלון היוצרים הרמוניה ויופי פונקציונלי וצנוע.
אולמות קומת הקרקע עוצבו בסגנון ייחודי, תוך ניסיון לחקות את ארמונותיהם של דוד המלך ובנו שלמה המלך. סגנונות האולמות הינם שמיים, וכל אולם מעוצב בסגנון שונה תוך שימוש במוטיבים מצריים, אשוריים, חיטיים, פיניקיים ויווניים. כמו כן נעשה שימוש במוטיבים יהודיים כגון מגן דוד, פירות תנכיים כמו רימונים וגפנים וכן מגיני שלמה. אולם הכניסה המרוצף שיש נועד לחקות את ארמונו של דוד המלך, ואילו חדר הקריאה המרוצף עצי ארז נועד לחקות את ארמונו של שלמה המלך.
בבוקר יום 22 ביולי 1946, במהלך "המרי העברי נגד הבריטים", חדרו למלון אנשי האצ"ל מחופשים לעובדי מטבח ערבים, והחדירו למסעדת לה רג'אנס שבקומת המרתף של האגף הדרומי כדי חלב גדולים אשר הכילו כ-350 ק"ג חומר נפץ. לאחר שעות אחדות, בשעה 12 בצהריים, הודיעו אנשי האצ"ל על פיצוץ קרוב של המלון. על פי אחת העדויות, ראש המינהל הבריטי, סר ג'ון שאו, הגיב על כך ב"לא באתי לכאן כדי לקבל פקודות מהיהודים", והורה שלא להעביר את ההודעה לעובדים הרבים שנותרו במשרדיהם. שאו הכחיש הדברים וטען כי לא קיבל אזהרה כזו וגם אם היה מקבל, לא היה זמן לפנות את העובדים. בשעה 12:30 הרס פיצוץ אדיר את כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על כל קומותיו. בפיצוץ נהרגו 91 איש: 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון. במשך יומיים עמלו מהנדסי הצבא הבריטי המלכותי על חילוץ הגופות. 476 איש נפצעו כתוצאה מהפיצוץ.
בעקבות השיפוץ לא שוקם האגף. הצבא הבריטי העביר משרדיו לחדרים אחרים במלון והמבנה הפך לחלק מ"בווינגרד" - שטח מבוצר המוקף שקי חול וגדרות תיל. רק אנשי מינהל בריטיים הורשו להתגורר ב-100 חדרי המלון הנותרים.
הנהלת רשת מלונות דן בראשות סמו פדרמן פנתה לאדריכל היינץ פנחל, וביקשה ממנו להציע תוכנית להוספת שתי קומות למלון אבל "לשמר בבנייה את ייחודו ואופיו הארכיטקטוניים של המלון ולהימנע מפגיעה בקו הרקיע המיוחד של ירושלים". אף אחת מהתוכניות שהציע פנחל לא מצאה חן בעיניי סמו פדרמן. לבסוף הראה פדרמן לפנחל, באמצעות גזירת גלויה של המלון והדבקת תמונה של שתי הקומות העליונות על גלויה אחרת, כיצד על המלון להיראות לדעתו. פנחל סבר כי התוכנית אינה אפשרית, שכן יסודות המבנה שנבנו עבור ארבע קומות לא יכלו לתמוך בקומות נוספות, אולם המהנדסים קלנר ודוידוב שנשכרו לצרך זה מצאו פתרון לבעית התמיכה - קדיחה בעמודי יסודות המלון וחיזוקם באמצעות ברזלים ובאמצעות הקמת עמודים נוספים.
המלך דוד הוא מלון ירושלמי ותיק, שראשיתו כמלון פאר בימי המנדט הבריטי, ועד היום לא הועם זוהרו. המלון נחשב מהבולטים והיוקרתיים שבמלונות ישראל, וזכה לפרסום ברחבי העולם. הוא ממוקם ברחוב המלך דוד בלב ירושלים, וצופה אל העיר העתיקה והר ציון. המלון מלווה את ההיסטוריה הישראלית והירושלמית מימי המאבק על הקמת המדינה, דרך מלחמת העצמאות, חלוקת ירושלים, איחודה מחדש, ועד ימינו אלה. בין היתר נודע המלון בשל פיצוצו על ידי האצ"ל ב-1946, ובשל שימושו התדיר לאירוח ראשי מדינות ואישים רמי מעלה בעת ביקורם בירושלים.
בתחילה הכיל המלון 200 חדרים ו-60 חדרי אמבטיה, אך ב-1967 נוספו לו עוד שלוש קומות והוא מכיל כיום 237 חדרים, מהם סוויטות מיוחדות. בקומות הקרקע והמרתף של המלון ממוקמים אולמות מפוארים רבים. חדרי האורחים במלון סדורים לאורכו של מסדרון מרכזי אחד החוצה כל אחת מקומות האירוח.
המלון נבנה לפי תוכניותיו של האדריכל השוויצרי אמיל ווט (Emil Vogt) בשיתוף עם האדריכלים בנימין צ'ייקין ג. ה. הופשמיט (G.H. Hufschmid). המלון בנוי כמלבן שאגפו הדרומי ואגפו הצפוני בולטים מעט מקו החזית הקדמית והחזית האחורית ויוצרים מבנה בצורת האות I. בתקופה המדוברת היה המבנה חריג בנוף הירושלמי בשל גובהו. העיצוב הכללי נקי מקישוטים ודקורציות, למעט החלונות והמרפסות של המלון היוצרים הרמוניה ויופי פונקציונלי וצנוע.
אולמות קומת הקרקע עוצבו בסגנון ייחודי, תוך ניסיון לחקות את ארמונותיהם של דוד המלך ובנו שלמה המלך. סגנונות האולמות הינם שמיים, וכל אולם מעוצב בסגנון שונה תוך שימוש במוטיבים מצריים, אשוריים, חיטיים, פיניקיים ויווניים. כמו כן נעשה שימוש במוטיבים יהודיים כגון מגן דוד, פירות תנכיים כמו רימונים וגפנים וכן מגיני שלמה. אולם הכניסה המרוצף שיש נועד לחקות את ארמונו של דוד המלך, ואילו חדר הקריאה המרוצף עצי ארז נועד לחקות את ארמונו של שלמה המלך.
בבוקר יום 22 ביולי 1946, במהלך "המרי העברי נגד הבריטים", חדרו למלון אנשי האצ"ל מחופשים לעובדי מטבח ערבים, והחדירו למסעדת לה רג'אנס שבקומת המרתף של האגף הדרומי כדי חלב גדולים אשר הכילו כ-350 ק"ג חומר נפץ. לאחר שעות אחדות, בשעה 12 בצהריים, הודיעו אנשי האצ"ל על פיצוץ קרוב של המלון. על פי אחת העדויות, ראש המינהל הבריטי, סר ג'ון שאו, הגיב על כך ב"לא באתי לכאן כדי לקבל פקודות מהיהודים", והורה שלא להעביר את ההודעה לעובדים הרבים שנותרו במשרדיהם. שאו הכחיש הדברים וטען כי לא קיבל אזהרה כזו וגם אם היה מקבל, לא היה זמן לפנות את העובדים. בשעה 12:30 הרס פיצוץ אדיר את כל האגף הדרומי של מלון המלך דוד, על כל קומותיו. בפיצוץ נהרגו 91 איש: 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ו-5 מאורחי המלון. במשך יומיים עמלו מהנדסי הצבא הבריטי המלכותי על חילוץ הגופות. 476 איש נפצעו כתוצאה מהפיצוץ.
בעקבות השיפוץ לא שוקם האגף. הצבא הבריטי העביר משרדיו לחדרים אחרים במלון והמבנה הפך לחלק מ"בווינגרד" - שטח מבוצר המוקף שקי חול וגדרות תיל. רק אנשי מינהל בריטיים הורשו להתגורר ב-100 חדרי המלון הנותרים.
הנהלת רשת מלונות דן בראשות סמו פדרמן פנתה לאדריכל היינץ פנחל, וביקשה ממנו להציע תוכנית להוספת שתי קומות למלון אבל "לשמר בבנייה את ייחודו ואופיו הארכיטקטוניים של המלון ולהימנע מפגיעה בקו הרקיע המיוחד של ירושלים". אף אחת מהתוכניות שהציע פנחל לא מצאה חן בעיניי סמו פדרמן. לבסוף הראה פדרמן לפנחל, באמצעות גזירת גלויה של המלון והדבקת תמונה של שתי הקומות העליונות על גלויה אחרת, כיצד על המלון להיראות לדעתו. פנחל סבר כי התוכנית אינה אפשרית, שכן יסודות המבנה שנבנו עבור ארבע קומות לא יכלו לתמוך בקומות נוספות, אולם המהנדסים קלנר ודוידוב שנשכרו לצרך זה מצאו פתרון לבעית התמיכה - קדיחה בעמודי יסודות המלון וחיזוקם באמצעות ברזלים ובאמצעות הקמת עמודים נוספים.
